באיזה גיל התחלת ללמוד ג'ודו?

התחלתי להתאמן בג'ודו לראשונה בגיל 8. הלכתי לחוג היחיד בת"א בעקבות אחי יובל הגדול ממני ב – 3 שנים והתאהבתי בספורט הזה.

האם אהבת ענפי ספורט נוספים?

אהבתי ואני אוהבת היום הרבה מאוד ענפי ספורט במיוחד כאלה שמצריכים מיומנות מורכבת. אני אוהבת סקי מים, סקי, מטקות בים, פינג פונג. פעם לא אהבתי לרוץ אבל היום מאז פרישתי מספורט תחרותי אני רצה בכיף כדי לשמור על הכושר הגופני.

מתי החלטת להתמקד בג'ודו בלבד?

כשהייתי בת 11 או 12 המאמן הראשון שלי מוני אייזיק עשה לי ולחבריי שיחה במועדון. הוא הסביר לנו שעל מנת להצליח ולהתפתח בג'ודו אנחנו צריכים להתמקד בענף ספורט אחד. באותו זמן התאמנתי בשחיה במועדון הספורט של צהלה. אז עשיתי את ההחלטה לעזוב את אימוני השחיה והתמקד רק באימוני הג'ודו.

האם קרה שלא יכולת להתחרות בגלל פציעה?

כשהייתי ילדה, ממש שבוע לפני אליפות ישראל נקעתי את הקרסול נקע מאוד משמעותי. אני זוכרת שהתנפח לי הקרסול בצורה מפחידה ואבא שלי לקח אותי לרופא ידוע על מנת שינסה לעזור ולהכשיר אותי לקראת האליפות. אבל אחרי הבדיקה הוא המליץ לי לא להתחרות ואני זוכרת את האכזבה של המאמן שלי...וכמובן שלי.

האם עשית ויתורים רבים כדי להצליח בספורט?

כשהייתי ילדה חשבתי שאני עושה ויתורים אך עם השנים הבנתי שמדובר בבחירות. תמיד לאורך כל הקריירה שלי הקפדתי ליהנות מכל העולמות. את מירב המאמץ והזמן הקדשתי לספורט, תמיד שמרתי על רמת לימודים כזו שתאפשר לי לסיים את ביה"ס בכבוד ועם תעודת בגרות ראויה. הייתי בצופים והדבר שעליו אף פעם לא ויתרתי הוא הדבר החשוב ביותר מבחינתי – החברים. אף פעם לא היה לי זמן פנוי אבל בגיל 25 הגשמתי את חלומי ועוד נשארו לי המון שנים לחזור לכל מה שלא הספקתי. הוויתורים/הבחירות – היו שוות הכל.

בילדותך התאמנת עם בנים, האם זה היה קשה?

גדלתי במועדון מכבי ת"א. התחלנו כמועדון היחיד בת"א לג'ודו ברחוב הירקון עם 5 ילדים וכמה מבוגרים והפכנו להיות המועדון הגדול בארץ. בתחילה היו יותר בנות אבל עם השנים לקראת גיל ההתבגרות כולן פרשו. היו לי חברים מאוד טובים במועדון ויחד המשכנו להתאמן והתפתחנו. נסענו לחו"ל יחד לאימונים ותחרויות ועד היום חבריי מהג'ודו הם חבריי הטובים ביותר! מאוד נהניתי להתאמן עם הבנים וזה היה טבעי עבורי.

איך חבריך בכיתה קיבלו את העיסוק שלך בג'ודו ?

הג'ודו היה ספורט מאוד חריג אז והחברים שלי מביה"ס מאוד העריכו את המאמץ שהשקעתי והתגאו בהישגים שלי. היה לי הרבה פחות זמן פנוי מילדים אחרים אבל היה לי מאוד חשוב לשמור על השתתפות בצופים ובפעילויות חברתיות. תמיד הייתי מוקפת בחברים שליוו אותי ועזרו לי בקשיים ושמחו איתי בהצלחות.

איך התמודדת עם המתח לפני תחרויות?

מגיל צעיר התרגשתי מאוד לפני כל תחרות והורי שהבינו לליבי סייעו לי רבות בכך שאפשרו לי להתרכז בתחרות ולא לחצו עלי בלימודים בתקופות אלו. 
עם השנים הלחץ הפך להיות קשה בהרבה וכשהייתי בת 21 החלטתי להתחיל לעבוד עם פסיכולוג הספורט אוהד מעוז אשר עזר לי להתמודד עם המתח מבלי שזה יפריע לי להגיע למיצוי היכולת שלי ביום התחרות.

האם פעם דמיינת שתזכי  במדליה האולימפית הראשונה של ישראל?

כשהייתי ילדה בכלל לא חשבתי על האפשרות הזו. בגיל 16 החלטתי שאני רוצה להיות הטובה בעולם אבל רק כשזכיתי במדליה הראשונה שלי באליפות אירופה (הלסינקי 89') התחלתי לחשוב שזה אפשרי. החלומות האולימפיים שלי התחילו אחרי אולימפיאדת סיאול (1988) אז הצבתי לעצמי למטרה להגיע לאולימפיאדת ברצלונה. ככל שהתקדמתי וזכיתי בתארים בינלאומיים הבנתי שהחלום האולימפי הוא אפשרי.

מתי זכית בפעם הראשונה באליפות ישראל?

זכיתי במדליית זהב באליפות ישראל בגיל 10.5

האם תמיד הצטיינת בג'ודו?

כשהייתי ילדה הצטיינתי כמעט בכל ענף ספורט שבו התאמנתי או שיחקתי אבל לא ייחסתי לזה חשיבות. כבר באימונים הראשונים שלי בג'ודו במכבי צפון ת"א אצל מאמני הראשון מוני אייזיק התבלטתי בין הבנים במועדון. בגיל 9.5 השתתפתי באליפות ישראל הראשונה שלי שבה זכיתי במקום השני. בגיל 10.5 זכיתי במדליית הזהב באליפות ישראל תואר בו החזקתי לאורך כל הקריירה שלי.

האם משפחתך תמכה בך בקריירה הספורטיבית?

זכיתי להורים נפלאים שתמיד עמדו מאחורי בכל בחירותי ותמכו בי. ההורים שלי לא היו ספורטאים או אוהדי ספורט וכשהתפתחתי להיות ספורטאית תחרותית כבר בילדות הם הקדישו זמן ומרץ על מנת לאפשר לי להתפתח בכיוון בו בחרתי. לאורך השנים גם אחיי ואחותי תמכו בי וזה בא לידי ביטוי בליווי לתחרויות ואימונים חשובים ובתמיכה מורלית בהפסדים ופציעות. מאוחר יותר כשפרצתי לצמרת העולמית משפחתי התגייסה כדי לעזור לי לנהל את המגעים עם התקשורת ועם החברות המסחריות שהתקשרו עימי בהסכמי חסות.

מדוע הקדשת את המדליה האולימפית הראשונה של ישראל לזכר של י"א חללי מינכן?

אומרים שאדם שלא זוכר את עברו, מסכן את עתידו! 11 חללי מינכן היו ממייסדי הספורט הישראלי. היו שם מאמנים, שופטים וספורטאים אשר נסעו למינכן להגשים את חלום חייהם ולא שבו משם. אני הייתי בת 5 כאשר אירע רצח מינכן וכשהפכתי להיות ספורטאית תחרותית הרצח הזה ליווה אותי לאורך כל הדרך. זה חלק מהותי מהמסורת של הספורט הישראלי.
לפני נסיעתי לברצלונה ביקשתי לפגוש את המשפחות של החללים ולאחר מפגש מרגש באחד מהבתים הבטחתי לעצמי שאם אזכה במדליה אולימפית, אקדיש אותה לזכר הקורבנות ולמשפחותיהם.

האם עסקת באימון והאם כיום את מאמנת את הדור הצעיר?

כיום איני עוסקת באימון. אימנתי החל מגיל 15 ילדים ובני נוער ואח"כ גם ספורטאים וספורטאיות בוגרים אבל עם המעבר לעולם העסקי הפסקתי לאמן.

מדוע לא המשכת לעסוק בתחום הספורט ובחרת לעבור לעולם העסקים?

התחלתי להתאמן בג'ודו בגיל 8, הפכתי את התחביב שלי, את חוג הילדים למקצוע ועסקתי בזה עד גיל 29, אז פרשתי.

איך התמודדת עם מחלת הנשיקה בזמן האולימפיאדה?

ההתמודדות עם מחלת הנשיקה היתה קשה ומרגיזה. בתקופת האולימפיאדה, ריכזתי את כל הניסיון שצברתי ואת כל כוחותיי כדי לא להישבר ולהמשיך ולהתחרות למרות שהייתי מאוד חולה ובמצב פיזי די מסוכן. אבל ההתמודדות הקשה ביותר הייתה בדרך להחלמה.

האם החלטת הפרישה מספורט תחרותי הייתה קשה? איך התמודדת עם השינוי הגדול הזה?

כל ספורטאי תחרותי יודע שיום יבוא והוא יאלץ לפרוש מהפעילות הספורטיבית ולבחור בדרך חדשה. החוכמה היא להתכונן ליום הזה, להכין את עצמך מנטלית ולהכין את תחומי העניין החדשים. אני פרשתי אחרי קריירה מלאה בחוויות והצלחות והייתי מאוד שלמה עם עצמי. חשבתי שכל מדליה נוספת בארון הגביעים שלי לא תהיה חשובה כמו הבנייה של חיי האזרחיים. ידעתי שאם אבחר לעצמי מטרות חדשות, תחומי עיסוק חדשים ואציב אתגרים חדשים שתואמים לכישורים שלי, הדבר יעזור לי להתמודד עם השינוי הגדול של הפרישה.

האם את מתגעגעת לזמנים שבהם עסקת בג'ודו ?

היתה לי קריירה מרתקת ונפלאה עם המון חוויות, אכזבות והצלחות. בניתי ועיצבתי את האישיות שלי, רכשתי כלים להצלחה אבל פרשתי מאוד מסופקת ושלימה עם מה שהשגתי. חיים של ספורטאי תחרותי הם חיים מאוד קשים (זה שווה הכל) וכשזה מסתיים ואת שמחה ושלימה עם עצמך, במבט לאחור זה נראה כמעט בלתי אפשרי לחזור לזה...לעבודה הכל כך קשה, לפציעות, לאכזבות...תמיד זוכרים רק את ההצלחות .

האם הילדים שלך אמרו אי-פעם שהם גם רוצים להיות  ג'ודוקא כמוך?

ממש לא! הילדים שלי גדלו לצידה של אמא מאוד מפורסמת והיה לי חשוב לתת להם כל הזמן את התחושה שהם יכולים/צריכים לבחור בדרך שלהם. זה לא קל להיות ילדים של מישהו מצליח ומפורסם וצריך להיות מאוד רגישים לזה בתור הורים. הילדים שלי ספורטיביים אבל לא ספורטאים מקצועיים וחשוב לי לחנך אותם לחריצות ולהתמדה. אני בטוחה שברגע שיבחרו בתחום שהם אוהבים הם יביאו לידי ביטוי את הכישורים שלהם ואת הכלים שהקניתי להם יחד עם אבא שלהם ליאור שהוא לא פחות פרפקציוניסט ממני.

איך התחושה להיות הישראלית הראשונה אי פעם שזוכה במדליה אולימפית?

ההרגשה לזכות במדליה אולימפית היא סיפוק עילאי של הגשמת חלום. זו הרגשה שאי אפשר לתאר במילים. הידיעה שאני הישראלית הראשונה שעשתה זאת אי פעם היא הרגשה נהדרת. לדעת שאחרי 40 שנה פרצתי מחסום פסיכולוגי של מדינה שלמה והגשמתי חלום לאומי היא הרגשה מופלאה!!! זו גאווה אישית ולאומית.

בזכות ההישגים שלי עם השנים ואח"כ של אורן סמדג'ה ואריק זאבי, הג'ודו הפך לספורט אהוד ומוכר וילדים רבים החלו להתאמן בו ולאט לאט ספורטאים החלו להאמין ביכולתם לזכות במדליות כמוני. כיום בענף הג'ודו בישראל  כל ספורטאי יודע שהמטרה היא לנצח ולזכות במדליות ולא להשתתף בכבוד.

כשהיית קטנה האם רצית ללכת בעקבות ההורים שלך או בעקבות משהו שונה?

זכיתי לזוג הורים נפלאים שאף פעם לא ראו בקריירה שלי הגשמה של החלומות שלהם והייתי חופשיה בבחירות שלי. ההורים שלי היו שניהם עיתונאים מצליחים וידועים בתחומי הצרכנות, התחבורה והתעופה ותמיד צחקו כי לא הבינו מאיפה הכישרון שלי לספורט. היה חשוב להם לחנך את כל ילדיהם (יש לי 3 אחים גדולים ואחות קטנה) למצויינות והתמדה והם אכן הצליחו בכך. הם תמיד הדגישו בפני שהאהבה שלהם כלפי אינה מותנית בהישגים שלי, מה ששיחרר אותי מהלחץ לרצות אותם (היה לי מספיק לחץ להגשים את החלומות שלי).

איך ההרגשה להיות מפורסמת?

משנת 1991 אז זכיתי במקום 3 בעולם, התחלתי להתפרסם בצורה משמעותית ולקראת המשחקים האולימפיים בברצלונה זה הלך והתעצם. מאז אני מוקפת בהמון אהבת קהל. אני מקבלת המון חיזוקים וכבוד מאנשים. כל יום אני נתקלת בתגובות מקסימות של אנשים ברחוב – תמיד מפרגנים, נזכרים איפה היו אז כשזכיתי, מה הרגישו, מספרים על כך לילדים שלהם. 

זה כיף להיות מפורסמת אבל זה גם מאוד מחייב. כשאת מפורסמת את צריכה לזכור שאנשים בוחנים אותך, שאת מהווה דוגמא לאחרים. במיוחד כיף להתפרסם בזכות הצטיינות, בזכות זה שאנשים מעריכים את היכולות שלך. ההכרה הציבורית והפרסום היא אחד מהפרסים על העבודה הקשה במשך הרבה מאוד שנים.

האם את אוהבת את התחום שבו את עוסקת עכשיו ?

מאוד! החוכמה היא כשפורשים לבחור בתחום בו תוכלי להציב לעצמך אתגרים חדשים ולא לחיות את הזכרונות וכך עשיתי. התפתחתי והפכתי להיות מומחית בתחום חדש ויש לי כל הזמן מטרות חדשות ואתגרים ואני מאוד מאוד נהנת ושמחה שעשיתי את השינוי.

איך התמודדת עם הנסיעות המרובות לחו"ל לאימונים ותחרויות?

במהלך 13 שנים של הקרירה התחרותית שלי בחו"ל(מגיל 16 עד 29) שהיתי המון בחו"ל במחנות אימונים ארוכים וקשים ובתחרויות. הייתי תמיד חוזרת הביתה למשפחה לכמה ימים או שבועות וממשיכה הלאה לפי התוכנית המקצועית. המשפחה תמיד ליוותה אותי ותמכה בי אבל הייתי המון לבד וזה היה קשה. אבל היה לי חלום והייתי מוכנה לעשות הכל על מנת להגשים אותו! ובזכות זה הייתי בהמון מקומות בעולם(לא טיילתי אבל הכרתי תרבויות ואנשים), למדתי שפות וגם הפכתי להיות אדם מאוד חזק שיודע להסתדר בכל מקום כל הזמן לבד.